יש אנשים שגילו את משחקי הכס רק בסוף העונה השלישית, יש אנשים שגילו את הביטלס רק בזכות קובי מקימי. אני גיליתי את סיני בגיל 35 וזה הביא אותי לחופשה הכי מיוחדת בחיים שלי.
בואו נבהיר משהו: ידעתי שיש מקום כזה סיני, לא גיליתי שהיא קיימת בשנה שעברה. מבחינתי סיני תמיד הייתה כמו הודו, כמו אופירה וברקו או כמו סנאפצ'ט: אני יודעת שהם קיימים ושיש הרבה אנשים שנהנים מהם, אבל הם לא באמת קשורים אלי.
תמיד תפסתי את אלה שנוסעים לשם כאנשים שלא דומים לי בשום דבר. אנשים שנהנים ללכת לים, שאוהבים לרבוץ על החוף וליהנות מהשקט ושיכולים להסתדר בלי מזגן. נוף של הרים ומדבר אף פעם לא דיבר אליי ובשבילי חופשה מוצלחת חייבת לכלול 2 דברים בסיסיים: פרימארק וסטארבקס. אז איך מצאתי את עצמי מגיעה לשם דווקא בגיל 36? ולא סתם מגיעה לשם, אלא נרגשת עד לרמת סימון בטבלת ייאוש לפני הנסיעה?
לפני שנתיים ידיד פרסם פוסט קורא לחברים שלו להצטרף אליו לטיול בסיני. הוא פרסם תמונות יפהפיות שצילם שם באחד הטיולים שלו ובכל תמונה התעניינתי קצת יותר. הים נראה לי משגע והנוף עוצר נשימה. דיברתי איתו, והפרטים שהוא נתן לי קצת כיפכפו אותי. לא מספיק שאני צריכה להגיע עד אילת, אני צריכה לשלם במעבר גבול, לחפש מונית ואז לנסוע עוד שעתיים כדי להגיע לחושה?! והחושה הזאת, רק מזרון וחלון יש בה? אה, אם אני אבקש יהיה אפשר לסדר לי מאוורר? תודה רבה באמת. לא בשבילי. אני את ה-FOMO שלי כבר אקבל ממשהו אחר, בלאו הכי דאעש הוציאו לי את החשק.
ואז קרו שני דברים ממש לפני חצי שנה. חברה טובה גם גילתה את סיני והתחילה לנסוע לשם בתדירות יותר גבוהה משאני מגיעה למכבסה, וחברה מהעבודה נסעה לשם ספונטנית. זה היה ממש מוזר, יום אחד היא הייתה במשרד ליד, וביום אחריו היא הייתה במרחק 600 ק"מ. פשוט התחשק לה קצת שקט. היא חזרה עם תמונות וחוויות שהוציאו לי את הנשמה ותיאורים כל כך מקסימים של הוייב שם, שהחלטתי – אני הולכת להגיע לשם. עכשיו!
טוב, לא ממש עכשיו, לקח חודש של תכנון. לא הייתי ממליצה למישהו שמעולם לא היה בסיני להגיע לשם ככה סתם. חצי האי סיני הוא מקום ענק וכל עיר ורצועת חוף מציעות משהו אחר. התחלתי להיכנס לקבוצות פייסבוק, כמו "סיני – טיפים והמלצות" המצוינת, ולקרוא פוסטים של אנשים שבדיוק כמוני, הולכים להגיע לסיני לראשונה ומבקשים טיפים והמלצות. מצאתי גם את אתר "סיני וייבס" והוא עשה לי סדר בדברים – כמה זמן לוקח להגיע ממקום למקום, כמה כסף להכין, מה להביא ואילו פרוצדורות מחכות לי במעבר הגבול.
מסתבר שלא כל מי שמגיע לסיני ישן בחושות (נשבעת שחשבתי ככה). יש מלונות מעולים, יש ריזורטים עם חדרים ממוזגים, ויש חושות משודרגות שמתאימות למי שרוצה להיות הכי קרוב לחוף, אבל בלי לוותר על המזגן. גם מבחינת האוכל גיליתי דברים מעודדים. לא באמת ידעתי מה אוכלים בסיני וממש הייתי שמחה לגלות שרוב הקמפים מציעים תפריטים מגוונים ויש מקומות שנחשבים לאטרקציה של ממש מבחינת האוכל. יאללה, נוסעים. בן זוגי ואני קבענו את החופשה לחופשת סוכות וקבענו עם חברים שנפגש איתם ב- Helnan Nuweiba Bay Resort. במקביל חיפשנו מקום להתארח בו יומיים לפני שנגיע להלנן. חיפשנו, השווינו והחלטנו – Safari Beach Nuweiba.
ההגעה לסיני עברה חלק. הגענו לאילת בטיסה מוקדם מאוד בבוקר כדי לא לעמוד שעות במעבר הגבול (אחרי הכול, חגים) ותוך שעה כבר היינו בצד השני של המעבר. מצאנו מונית, התחלנו לנסוע, ואז נפגשתי לראשונה עם הנוף של סיני. הים נראה לי כמו הדבר הכי יפה ומפתה שראיתי ורק רציתי להגיע כדי לטבול בו. אחרי שעה פלוס מינוס של נסיעה הגענו לספארי ביץ', קיבלנו שירות חייכני וסבלני בקבלה ואז ראיתי את מה שהכי לא התחשק לי לראות בחג הזה – משפחות של ישראלים בסיני. רוב הפרצופים בקמפ היו של ישראלים.
אבל אתם יודעים מה? בשנייה ששמנו את התיק בחדר שלנו, עלינו על בגד ים וקרם הגנה וצעדנו לחוף, שום דבר לא הזיז לנו. רק השקט, הנוף מולנו וזה וזו. העברנו יומיים נפלאים בקמפ, בהם הפומו המרושע שבתל אביב מנקר לי בראש ללא הפסקה ודוחף אותי להתרוצץ פיזית ומנטלית, עזב אותי. כך מצאתי את עצמי קוראת את הארי פוטר הראשון במשך 3 שעות בזולה, כשמולי זוחלים תינוקות חמודים של חבר'ה צעירים. בפעם הראשונה עברה בי המחשבה שזה יהיה המקום שארצה להביא אליו את ילדיי העתידיים.
לא הכול היה מדהים. אחרי 35 שנים של לינה בבתי מלון (חוץ מכמה חודשים בהוסטלים בדרום אמריקה) התרגלתי לסטנדרט מסוים של ניקיון ותחזוקה שלא מצאתי בקמפ. אבל המזגן היה לטובתנו ועבד בטירוף, האוכל היה סבבה למרות הנצח שלקח לו להגיע והים… איזה בובה של ים.
אחרי יומיים המשכנו לריזורט הלנן ושם ציפתה לנו הפתעה נעימה בהחלט כשנכנסנו לחדר שהזמנו, שהיה חדר של מלון לכל דבר. המדשאות המטופחות והצמחייה מסביב נתנו הרגשה של בית הארחה בקיבוץ, והאוכל הפציץ גם בארוחת הבוקר וגם בערב. הדבר היחיד שקצת ביאס אותנו היה החוף, שהגישה אליו הייתה מלאה באבנים והמרחק שהיינו צריכים ללכת עד שהגענו למים העמוקים. צרות עולם ראשון.
המקום היחיד בו נתקלתי בבעיה של ממש הייתה דווקא בישראל, בנמל התעופה של אילת בגלל שהטיסה שלנו בחזרה למרכז המריאה באיחור של כמה שעות. זה בהחלט השאיר טעם רע בפה אחרי חופשה שהייתה כולה שלווה ורוגע. זה רק גרם לי להעריך יותר את סיני ולרצות לחזור אליה כמה שיותר מהר, למעין סוג של טיפול שוטף: חצי שנה של שגרה בישראל = 4 ימים של התנתקות מהכול בסיני. האמת, שזה הופך את הכול לקצת יותר נסבל. להזמנת מלון בסיני לחצו כאן